"יענקל", היא אמרה לי בקול רועד, עיניה מצועפות פחד ובהלה, "עכשיו, הרגע, השניה, אתה מתקשר לאחד מסוכנויות הנסיעות, לא משנה מי, וסוגר נסיעה לקערסטיר.
כן, רק לשם. רק ר' שייעל'ה. לא לאף אחד אחר. לא יועץ כלכלי, לא כלכלן פיננסי, ולא שום מומחה עם תעודה וקבלות ולקוחות-מרוצים של בשר ודם. מכאלה שבענו די. די והותר. ונמאס לי, יענקי, אתה שומע? נמאס לי!"
כל אשר תאמר אליך, שמע בקולה.
כדבריה כן עשיתי.
בתוך דקותיים ומחצה סגרתי כרטיס קערסטירהּ, יחד עם כמה חברים שהתארגנו לנסוע יחדיו כבר מבעוד מועד.
האמת? לא פחות מאשר זקוק הייתי לשפוך את לבי אצל ר' שייעל'ה, לצורך זירוז הישועה שכבר זמן רב מדאי חולף והיא טרם באה, ממאנת להפציע – הייתי זקוק לקערסטיר עבור הנפש שלי, שנסדקה ונפצעה ונשרטה ממאורעות השנה העצובה שחלפה עלינו.
הקש ששבר סופית היה הטלפון ההוא.
מלא וגדוש בשפתה-זולהביבים מאיימת ומעבירה צמרמורות ורטטים באשר לעתיד חיַי וחייה וחיי ילדינו ועתידנו בבית שלנו והמשך קיומו של העסק, השמיע הקול הגס מילים קשות ומפחידות, כמו: "ת'שומע? אנחנו יודעים בדיוק איפ'תַּגַר, אז שלא תעיז להוציא את הפנים היפות שלך לרחוב אם המשפחה שלך חשובה לך עד שהכסף לא אצלנו…".
זה היה רגע השפל.
ההשקעה הנדלני"ת המבטיחה והמלבבת בלב ירושלים תובב"א, שתחילתה היתה בחלום ורוד ורווי-תקוות של 10/90 ומכירה ברווחי עתק, התבררה בהמשכה כלא-תפורה בעליל למידותיי הכלכליות – גררה אותי במדרון חלחלק של היאחזות בקרנות-מזבח באמצעות הלוואות חוץ-בנקאיות בכדי לנסות להציל ולחפש קונה, במקום להרפות ולבטל חוזה.
מכאן קצרה להחריד היתה הדרך להתבוססות בבוץ השחור של השוק האפור. מאיימת להטביע את כולנו ואת כל מה שהשגנו במים הזידונים.
*
במטוס, בשבתי יחד עם החברים, היה הקוויטל המפורט לפרטי הפרטים מונח כבר בשלווה בכיסי, מתכונן לספר אצל לר' שייעלה את הסיפור כולו, מתחילה ועד מנהרה שחורה שנדמה כי אין לה סוף, ובטח ובטח שלא אור בקצה.
הרשיתי אפוא לעצמי להרפות מתח ולגלגל שיחת ידידים מתגלגלת, אולי קצת קולנית.
אט אט הפכה השיחה וקיבלה צביון של שולחן ניתוחים קר ואכזרי. בזה אחר זה הועלו שמות-אנשים ונותחו – בעיקר על ידי – באזמל-פה חד ושנון שזיכה אותי באי-אלו תשואות אהדה ונקודות חברתיות מדומות.
פרקתי את תסכולי ממצבי האישי הסבוך, ב'ירידה' צולבת על כל מי שהונח שמו על ה'שולחן' בשמי שחקים.
במשך שעתיים תמימות היה הצחוק העצוב מתגלגל בינות למושבי המטוס העושה את דרכו מנתב"ג-תל-אביב, בואכה בודפשט-הונגריה.
לא שיערתי ולא פיללתי לאיזה מנה הגונה 'ארוזה באהבה' מבית ר' שייעל'ה עומד אני לזכות בעוד דקות אחדות.
ה'מלצר' – ש'הגיש' לי אותה – היה יהודי בעל מבע תמים, חבוש קסקטהחובש לראשו כיפה סרוגה, שישב שורות אחדות מאחורינו.
הלה נעמד באמצע המעבר, רכן לעברי ללא הכנה מוקדמת, והחל לצלוף בי.
"תגיד לי, אתה לא מתבייש ככה לעשות בדרך שאתה נוסע אל הצדיק". דמעות של כאב מזוקק עמדו בעיניו. "מה אתה חושב לעצמך, אה? שצדיק שדאג לכל יהודי שלא יהיה רעב, שכל יהודי כמו בן שלו הוא מחשיב, יקבל במאור פנים יהודי שמדבר לא יפה על אחים שלו, יהודים אחרים?!"
לא ידעתי מאיפה בא לי זה.
בימים כתיקונים הייתי הודף, משיב מלחמה צינית שערה ומקהה את שיניו על שהעז למתוח ביקורת. הפעם דממתי, קפאתי בשתיקה.
הדמעות שנטפו וטפטפו מעיניו ונספגו בזו אחר זו על דש חליפתי, תלשו ממני את ההגנות שאני מורגל בהן.
"אתה הרי צריך ישועה", לחש לי בתוך האוזן, כממתיק סוד, כאילו יש מישהו שנוסע כאן אתנו שאינו צריך אחת כזו. "מה שעשית פה עכשיו עם החברים שלך, הוא מעשה אסור. מעשה חמור. מעשה שרבי ישעיה לא יעבור עליו בשתיקה.
לדבר רע על אנשים בדרך לרבי ישעיה?! השם ירחם וישמור עליך! בשבילך, אחי, בשבילך אני אומר שעכשיו תאסוף את החברים שלך ותעשו תשובה ביחד, כי זה אסון. אתם ממשיכים עליכם דינים קשים מאוד בהתנהגות הזאת. כל הצינורות של התפילות נאטמים למי שחוטא בעוון לשון הרע.
מה אתה 'חושב לעצמך?" לא הרפה האיש, "שהפתקא שבטח מקופלת אצלך עכשיו בכיס, כמו לכולנו – מרשימה את רבי ישעיה?! שרבי ישעיה צריך אנשים שיבואו אליו?! אהבת ישראל הוא צריך. אהבת חינם הוא מבקש. שכל יהודי יראה את אחי שלו בעין יפה, בלימוד זכות, במבט של חסד ורחמים, ולא יעשה מה שאתם עשיתם – שדיברתם ככה בזלזול על כל כך הרבה יהודים!"
פתאום – לא ידעתי מה היה לי – נשבר בתוך לבי פנימה משהו שהיה סגור כבר שנים. דברים היוצאים מן הלב חלחלו חומות עבות.
משהו טהור הבקיע מהעומק של העומקים של הנשמה.
ופתאום… גם מעיניי זלגו דמעות גדולות.
אלף אסימונים הצטלצלו בתוכי פנימה. פתאום היה ברור לי הכל. הבנתי מה ה' רוצה ממני. למה כל השערים נעולים בפניי.
בהחלטה של רגע, בלי לחשוב פעמיים ולהבין מה אני עושה, סימנתי לכל החברים להתקרב ולשים לב למה שנעשה פה מתחת לאפם בדקות האחרונות, הוצאתי מהכיס את הקוויטל ותחבתי אותו בידי היהודי.
"אני מאמין באמונה שלמה שאתה הוא השליח של ר' שייעלה. נשלחת על ידו להציל אותי", הכרזתי בקול בוכים, "אין לי צל צלו של ספק שכל מילה שאמרת עכשיו – שרק אני בעצמי יודע כמה נכונה היא וקולעת אל הנקודה שבה אני צריך להשתפר – היא מדויקת, ושוגרה אליי היישר מקערסטיר, כדי לזכות אותי להתנקות לפני שאני מגיע לציוןפגישה.
אני מוסר את הקוויטל שלי בידיים שלך, ואני מרשה לך לקרוא בו, להבין קצת מה עובר עליי בשנה האחרונה – ואתה תהיה השליח שלי להקריא אותו ולאחר מכן להניח אותו אצל ר' ישייעלה.
הפה שלי עוד צריך כפרה, אני צריך שהפה הקדוש והנקי שלך – יקרא בפני הצדיק את הכאב שלי".
ראיתי את מבע ההפתעה על פניו. והפצרתי בו שיסכים להיעתר לתכנית שתפרתי: "אם אתה מסכים להתפלל בשבילי, אני מקבל על עצמי כאן ועכשיו – מול החברים שלי – אל"ף, לעשות תשובה על הלשון-הרע שאנחנו רגילים לדבר, ולהפסיק עם זה באופן מידי, אחת ולתמיד בעז"ה. בי"ת, אני תורם מהיום והלאה הוראת קבע של 702 שקלים, כמנין 'סידור חובות', בכל חודש, עבור הפצת שמירת הלשון!"
שום דבר לא הכין אותי לנשיקה שהדביק האיש על מצחי, לקול מחיאות הכפיים של חבריי.
*
לא ארחיב במילים על החוויה הרוחנית המטלטלת שעברה עליי במהלך הדרך, שחלפה עליי בעודי אפוף שתיקה, רק זאת אספר ולא אוסיף:
בקערסטיר, בעודי יורד את דרכי מן הציון לעבר הכנסת האורחים, ניבטות אליי מבין ההמון פניו של לא אחר מאשר אותו מתווך ש'הפיל' אותי בעסקה.
אלא שהפעם, לא כבש האיש את פניו בקרקע, לא הסיט מבטו לעבר האופק וגם לא חצה את הכביש בהתעלות.
רץ לעברי בהתרגשות וקרא לעברי בעיניים בורקות:
"יענק'ל! כמה חיפשתי אותך! לא הצלחתי להשיג אותך לפני שיצאת לדרך, לבשר לך שמצאתי קונה לדירה – בשלוש מאות אלף שקל יותר ממה שאתה מבקש!"
הפצתי ונושעתי