בכל פעם שירדתי לחניה וראיתי את רכב הפאר המבריק והמצוחצח של זימלשטיין מהפנטאוז המפוצל לפצלי-פיצולים בקומה 3, שהתרחבה והפכה גם לקומה 4 ו-5, הרגשתי שנחשול של תחושות קשות מציף את לבי עד כדי סכנת שיטפון וצונאמי.
גלגלי המחשבות שהידרדרו במוחי, היו בלתי ניתנים לעצירה.
איך, למען השם, איש כה מצליח לא מצליח להתאפק. לא די לו במותגים המפורסמים שבבעלותו, ובממון הרב הזורם לכיסו מנכסים שונים הרשומים על שמו ועל שם ילדיו בטאבו רגיל (ומשותף, לפי השמועה) – גם את הבניין שלו עצמו ובשרו הוא הופך לערימת יחידות דיור להשכרה לכל זו"ץ מזדמן, ובלבד שלכיסו שלמונים ישלשל.
החיוך האדיב שהוא שלח לעברי בכל פעם שנפגשנו באופן אקראי בבניין, גרם לי לחוש כלפיו רגשי דחייה וסלידה. בכל פעם מחדש, נזכרתי ברגע ההוא – שבו הוא דפק אצלי בדלת, לאחר חודשים ארוכים של בנייה מתמשכת שבמהלכה הפך את הפנטהאוז שרכש בעליית הבניין לדירות סלח-לי צפופות ("נדל"ן מניב", כפי שאמר לי באחת ההזדמנויות במתק לשון ונופת צוף, בלי להבין מה אילו שדים הוא מציף עיר בתוכי במילותיו) לבשר לי בנועם משתפך שסוף סוף אנחנו זוכים להיות שכנים, והוא מתנצל על אי הנעימות שהיתה כרוכה בבניה, ושממתינים לי במעטפה שהושיט לעברי ביד בוטחת לא פחות מעשרת אלפי שקלים על כל נזק וצער ועגמת נפש שבוודאי הייתה.
לא שיער ולא פילל אילו רגשותדובי-נפש פנימיים מעורר בי מרבצם.
*
ההצלחה של זימלשטיין מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה. כולם יודעים עליה, דשים בה ושחים אודותיה – ואילולא היה האיש רומס אותי ואת מרפסת ביתי במהלך החגיגה הנדל"נית שהחליט לעשות על גבנו, השכנים, ועל תשתיות הבניין העמוסות גם כך – סביר להניח שאף אנוכי נמנה הייתי בין המפרגנים השחים אודותיו בהערצה.
שובל הזוהר שנכרך בעקבותיו, כה הכאיב לי – עד שהיו רגעים בהם אמרתי לעצמי רעייתי בחדרי חדרים כי העוול שזועק כאן לשמים דוקר את לבי כבמסמרות ואולי עלינו להתחיל לשקול ברצינות מעבר דירה, למקום בו אין ידו הארוכה של זימלשטיין המוצלח מגעת.
הבעיה היא – הוספתי במרמור ציני – שאף אחד לא נותן לי ביטוח שאחרי המסע הארוך שנעבור במכירת הדירה הנוכחית ורכישת הדירה החדשה והתאמתה לצרכי המשפחה, זימלשטיין לא יפתיע אותנו פתאום עם שליפת שפן מכובעו ההדור, בדמות רכישת הדירה שממול. מה נעשה אז? שוב נברח?
*
באסיפת דיירי הבניין לצורך קבלת החלטות העומדות על פרק 'ועד הבית', מצאתי את עצמי מתעניין באגביות ארסית: "איפה זימלשטיין? אחרי תוספות הבנייה שלו – הוא אמור לייצג חצי בניין לפחות…"
חיצי הלעג העוקצניים שלי, לא מצאו מקום על השולחן. "זימלשטיין אמר", הגיב האחראי על ועד הבית, "שכל החלטה שתתקבל – מקובלת עליו. הוא זורם עם הכל, לא איש שעושה בעיות".
"נו נו", השבתי ביבושת חיצונית וברתיחה פנימית על סף בעבוע, "אם הוא כל כך זורם, אולי הגיע הזמן באמת לחייב אותו לשלם חצי מתשלומי החשמל של הבניין. הרי הקומה הראשונה והשניה בקושי משתמשים, ורוב השימוש נעשה על ידו ועל ידי שוכריו ודייריו".
המשתתפים באסיפה הרימו גבה, אך אני המשכתי בלהט: "ואולי הגיע הזמן לבדוק אם אין קשר בין הסתימות שיש לאחרונה במערכת הביוב, לעומס שהוא יצר על התשתיות של הבניין".
הדממה העמיקה. הציבור הביט בי בעניין. הבינו שיש כאן משהו.
"תגידו", המשכתי להכות את רעי בסתר, בלא יודעין, אכול-קנאה, "כמה ועד בית הוא משלם?"
"לפי המחירון של הבית דין", ענו.
"וזה נשמע לכם הגיוני, ששכן שהפך בניין של שלוש קומות לבניין של שש קומות – יצא מזה בתשלום ועד בית של שלושים אחוזים?"
"לא יודעים. יש משהו במה שאתה אומר".
בנעילת האסיפה, חשתי כי הצלחתי לערער את המבט של השכנים כלפי זימלשטיין.
*
באותו לילה לא הצלחתי להירדם.
ריקנות גדולה מילאה את לבי.
התהפכתי במיטתי ולא ידעתי מנוח לנפשי.
ייסורי מצפון כמותם לא הכרתי מעולם, החלו לצלוף בי מתוך-תוכי.
פתאום נפתחו לי העיניים והתחלתי לראות מה קורה לי.
ניהלתי עם עצמי דו-שיח פנימי נוקב ולא הצלחתי להשקיטו:
"הגיע הזמן שפשוט תכיר במציאות שבה אתה חי", אמרתי לעצמי, "לכל מצבור הרגשות השליליים שצבור בתוכך יש שם אחד, פשוט, שכל ספרי המוסר מכירים בו. קוראים לזה 'קנאה' והגיע הזמן שתתחיל לעשות עם זה משהו".
הבנתי פתאום מה עשיתי היום באסיפת השכנים. היכיתי את זימלשטיין בסתר. בתוך תוכי, למרות שלא הייתי מודע לכך במאת האחוזים, הייתי חדור מטרה, להרוס את שמו הטוב, להתסיס ולהסית את כל השכנים נגדו ולנסות להעמיד אותו בפינה שתחייב אותו לשבור את התנהגותו הכה מושלמת.
ולכל זה יש סיבה אחת: אני פשוט מקנא בו!
החיים שלי לא סוגים בשושנים. כמעט אין תחום שאני לא חווה בו קושי – ותמונת המראה שזימלשטיין מציב מולי בעצם היותו, גורמת לי לרצות להקטין אותו. כשאני יוצא בבוקר לעוד יום של פרנסה דחוקה הכרוכה ביגיעת כפיים בשעות לא שעות, הרכב והפנטהאוז מזכירים לי שיש אנשים שחיים טוב יותר ממני. זה הכל!
ההבנה הפשוטה הזאת הסעירה אותי. לא האמנתי שהידרדרתי למחוזות נוראיים שכאלו.
*
לפתע פתאום נפקחו עיניי:
איפה האמונה שלי?
איה נעלמה בתוכי הידיעה הברורה ש"אין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלא נימה"?
הרי העולם כולו מנוהל עד פרטי הפרטים בהשגחה פרטית מופלאה ומדוקדקת, וכל מאן דעביד רחמנא לטב!
היתכן שהנחתי לעצמי להיסחף ככה אחרי רגשות בלתי מעובדים?!
*
לקראת עלות השחר – משראיתי שאני לא מצליח להירדם – החלטתי לרדת להתפלל במניין נץ בבית הכנסת הסמוך.
התפללתי מתוך סערת רגשות, שהשם ייתן לי את הכוחות לתקן את העוול שעשיתי ולהיחלץ ממלתעות "רקב עצמות קנאה" ההורסת את בריאותי הגופנית והנפשית במהלך החודשים והשנים האחרונות.
מעומק לבי העתרתי שאמצא כוחות נפש לחיות את האמונה והביטחון כמציאות חיים יומיומית ומעשית ולהתעלות מעל הרגשות הקשים.
כשעליתי בחזרה הביתה, סיפרתי לאשתי – שכבר התעוררה – את שרשרת התובנות והאסימונים שנפלו לי במהלך הלילה.
ככל שהרחבתי בדבריי, פיה הלך ונפער בתדהמה.
כשסיימתי להרצות את דבריי, שאלתי אותה: "מה את אומרת על כל זה?"
קולה היה חנוק מדמעות, בשעה שענתה לי כמי שחוצבת את המילים בסלע: "אתמול בלילה כשחזרת מהאסיפה וסיפרת מה היה שם, החלטתי שבאו מים עד נפש. התחלתי ממש לחשושתי לבריאותך. הרגשתי שאסור להמשיך ככה אפילו עוד יום אחר. התקשרתי ל'משמרת השלום' ותרמתי עבור הפצת שמירת הלשון 1,731 שקלים, כמנין 'התגברות על מידת הקנאה'…".
הפצתי ונושעתי