בהתחלה עוד ניסינו להתקשר אליה.
לדבר על ליבה שתבוא למפגשים המשפחתיים.
ידענו היטב שקשה לה, אבל לא הצלחנו להבין למה היא מתרחקת מאתנו.
הלב שלנו נקרע מכאב. גם עליה וגם עלינו, על המשפחה היפה והמגובשת שהייתה לנו…
*
דינה. האחות שלנו. זו שגם כך מתמודדת עם שנים של ציפייה לזרע של קיימא.
זו שכולנו מקדימות לקבל את השבת בכדי לקרב את ישועתה.
זו שכולנו מזכירות את שמה ושם בעלה בכל תפילת שמונה עשרה, בהפרשות חלה, באמירת תהילים, בתוספת זכויות.
דינה – האחות השלישית שלנו – הלכה והתרחקה מאתנו.
זה לא קרה ביום אחד.
לאט לאט היא התחילה לדלג על המפגשים המשפחתיים שלנו. להחסיר פה שבוע, ושם שבוע.
עד שבאחד המפגשים, פתאום שמנו לב שהתרגלנו שדינה לא מגיעה.
"תפסיקו לעשות ממני עסק", היא הטיחה בנו, בפרץ של רגשות לא מעובדים, כשהתקשרנו אליה, "כל היום, כולם רק 'דינה', 'דינה', 'דינה'… דיי! אני לא האובייקט של החסד שלכם!"
לא ידענו מאיפה זה נפל עלינו.
"כל אחת מכם יושבת עם הילדים שלה, ומחנכת אותם לחסד על חשבוני. נמאס לי להיות מקור הדאגה, זו שכולם משתתקים כשהיא מתחילה לדבר, שכולם מנסים לעודד אותה, לחזק אותה, לשמח אותה. אני לא מסוגלת לבוא למפגשים, סליחה, אבל פשוט לא מסוגלת!"
הבטנו אחת על השניה בהלם. בזעזוע. ואז, בלי דיבורים מיותרים, הנהנו בראש אחת לשניה וקיבלנו החלטה:
"דינה יקרה", אמרתי לה בטלפון, לאחר דקה ארוכה של שתיקה טעונה, "אנחנו ממש-ממש מצטערות. לא התכוונו להעמיד אותך חלילה וחס בסיטואציה לא נעימה. לפגוע בך. לגרום לך אי נוחות. אבל את ממש-ממש חסרה לנו כאן, ולכן – מהיום והלאה, כל זמן שלא תשני את ההחלטה שלך לא לבוא למפגש השבועי, כולנו איתך. גם אנחנו לא ניפגש".
כל אחת מאתנו גרה בעיר אחרת, והמפגש השבועי של כל האחיות, הפך זה מכבר למנהג קבוע שמאפשר לנו להתאוורר קצת מהלחץ השוטף של השגרה, לנשום טיפה אוויר.
נפרדנו בדמעות.
לא ידענו לכמה זמן…
*
מטבעו של עולם, כשיש פצע מוגלתי כואב – האדם מעדיף להימנע מלהתעסק אתו.
כן דיברנו פה ושם טלפונית, אבל שבוע רדף שבוע וטרדות החיים הלכו ושחקו את ההזדמנויות לחזק את הקשר.
חודש חלף, ואתו חודשיים ושלושה חודשים.
דינה לא יצרה קשר מיוזמתה בכדי לחדש את המפגש השבועי.
בטלפון היא ענתה בקרירות וביובש. לא ידענו מה עובר עליה.
יום הנישואין השביעי שלה, הלך והתקרב – והישועה לא נראתה באופק.
בקושי נפגשנו, מלבד פה ושם בשמחות באופן אקראי.
הקו המשפחתי התוסס, דמם.
האווירה המשפחתית המלוכדת שהייתה מנת חלקנו כל השנים, הלכה והתמוססה.
*
"אני יודעת! אני יודעת!"
השעה 8 בבוקר. שיא ההתארגנות לקראת שליחת הילדים למוסדות הלימודים. דינה על הקו. צוהלת!
"בוקר טוב דינה", אמרתי לה בהפתעה, "מה את יודעת שכל כך משמח אותך?"
"אני יודעת מה אנחנו צריכות לעשות!"
לא הבנתי על מה היא מדברת. חלפה כמעט חצי שנה מאז דיברנו בפעם האחרונה. וגם אז, נזהרתי לא להוציא מילה מיותרת. לא לדרוך על יבלת בלתי נראית. והנה היא כאן, על הקו, מרוגשת.
"למה את מתכוונת?"
"היום בערב, אצלי בבית, תוכלי לבוא?"
"ברור", עניתי בלי לחשוב פעמיים.
"מצויין, אז סגרנו. ניפגש".
*
בסלון ביתה של דינה, הערוך בצבעי תכלת וורוד, ישבנו כל האחיות בלב הולם. החסרנו פעימה.
דינה תיזזה בין המטבח לסלון, הוציאה מגשים והגישה כיבוד.
סימן שאלה גדול ריחף בחלל. לא ידענו מה אנחנו עושות כאן. מה עומד לנחות עלינו.
כעבור כמה דקות של שיחה סתמית מתגלגלת, דינה ביקשה את רשות הדיבור, בצורה רשמית שמאוד לא אופיינית לה.
"אחיות יקרות שלי", פתחה ברשמיות ומחתה דמעה.
"במשך חודשים ארוכים לא ידעתי. שאלתי את עצמי שוב ושוב, למה בגלל הכאב האישי שלי הייתי צריכה לפרק את כל המשפחה. למה העניינים התגלגלו בצורה כזאת, שהתפרצתי עליכם באותה שיחה, ושפכתי את הכאב, וגרמתי לכם להפסיק להיפגש.
אני לא עיוורת. אני רואה את המצב. אני רואה את הכאב. אני רואה את האווירה במשפחה שהתקררה. ולא גמרתי לשאול את עצמי: למה.
לפני חודשיים וחצי שמעתי על סגולה שהמון אנשים התחילו לעשות בשנים האחרונות והיא פשוט מחוללת ניסים ונפלאות – 'כמנין הישועה', עבור הפצת שמירת הלשון. החלטתי לעשות השתדלות מצידי ניסוי ותרמתי כמנין "תינוק בריא" וכן כמנין "אחדות במשפחה". התפללתי לקדוש ברוך הוא שיעשה לי נס ויעזור לי לתקן את מה שקלקלתי לכולם.
בשבוע האחרון, כשישבנו בבית החולים והמתנו לתשובת הרופאים לאחר טיפול ארוך ומפרך, פתאום נפל לי האסימון: במפגשים המשפחתיים של האחיות, איך נאמר, לא כל כך שמרנו על הלשון – בלשון המעטה. היינו אוהבות לרכל ולדבר על ההיא ועל ההם, בצורה שגובלת בלשון הרע וודאי.
באותו רגע אמרתי לבעלי: "אני יודעת! המפגשים היו צריכים להיפסק כדי שהקטרוג של הלשון הרע שהיה במשפחה – ייפסק. עכשיו, אנחנו בעז"ה ניוושע ונדאג שהמפגשים יחזרו, אבל הפעם הם יעוררו עלינו חסדים!"
לא סיימתי את המשפט, והרופאה יצאה אלינו בפנים זורחות ובשורה משמחת!
הישועה קרובה לבואאתן כבר יודעות מה היא אמרה לי!"
*
לאחר אותו ערב, חזרנו להיפגש פעם בחודש, אלא שמאז – הפסקנו לחלוטין לדבר על אנשים אחרים לזכותה של דינה.
המפגש העשירי היה באולם מפואר, סביב שולחנות ערוכים כיד המלך, עם אורח מיוחד – אליהו הנביא בכבודו ובעצמו.
עין לא נותרה יבשה בשמחת הברית שהפכה את המשפחה שלנו מאוחדת מאי פעם, והפעם לתמיד…
"וכרתי לכם ברית שלום" – – –
הפצתי ונושעתי