נמלטתי אל הפרוכת של רחל אמנו.
תפסתי סטנדר עץ פשוט, התיישבתי על כסא פלסטיק, פתחתי תהלים והורדתי את הראש. התחלתי לשפוך את מר-שיחי. בטון נחרץ, שאינו משתמע לשני פנים – והתכוונתי לכל מילה שיצאה מפי:
אבא שבשמים. אני חייב את העזרה שלך. אני מוכרח את הזכות של רחל אמנו! החיים שלי בסכנה… זה המפלט האחרון שלי!
בכיתי ללא הפוגה: אין פינה בחיים שלי שנותרה שלווה. פיסה אחרי פיסה – התרסקה לרסיסי-רסיסים. כמו מגדל קלפים שמישהו שמאיים להתמוטט. כל מה שבניתי במשך שנים – נראה כמו עומד להתפרק! אני לא מסוגל יותר! בכל יום – עוד חלק בפאזל כמו הולך ומסתבך…
הפאזל הזה של החיים שלי – הרטבתי את ספר התהילים ויריתי את המילים לאוזני האמא הכי מסורה בעולם ששומעת גם מילים שנלחשות – איך אפשר להרכיב אותו? הוא לא של אלף חלקים. הוא של עשר אלף חלקים! והבעיה היא שחצי מהחלקים כבר נאבדו! מה יהיה פה???
שמוליק. הוא היה כזה ילד טוב, עד שהוא פגש את החבר שהרס אותו. לפני שבועיים הוא הודיע שאם אומרים לו עוד מילת מוסר אחת – אנחנו יכולים לחפש אותו ברחובות, כי הביתה הוא לא חוזר.
הפיטורין. כמה השקעתי בחברה. נתתי את הנשמה. לא דמיינתי שום תרחיש עתידי שהחברה לא תהיה בו חלק מהחיים שלי. והנה, ככה עשו לי: מכתב יבש. קצר. כאילו אין כאן חיים שלמים שנחרבים. בחודש האחרון גמרתי 'לאכול' את הפיצויים, ולא הצלחתי עדיין להשתלב בשום עבודה.
התסבוכת הזאת – אוי, אמא! – כמו מבוך ללא מוצא…
המפלט היחיד שלי זה המיטה. אני מרגיש שאני מתמוטט. אני שומע אותם מתלחששים מאחורי הדלת: משבר… דיכאון… תקופה קשה… כן, אמא, תקופה קשה! פעם היו לי חברים. הייתי מלך הקיפקעס. זה שמעדכן את כולם בחדשות. החברה'מן שיודע הכל, מכיר את הכל, ולא חוסך מידע. עכשיו נשארתי לבד.
לבד – – –
החבר הכי קרוב הפנה לי עורף. לא מסתכל לכיווני. נעלב ממילה שמישהו אמר לו שאמרתי עליו. וזהו, אני כאן. לא מסוגל לעזוב את המקום. מתחנן לישועה!
*
ואמא, כמו אמא, רק שומעת שהבן שלה רצוץ ושבור – ומיד הופכת עולמות בשבילו.
השעה אחת בלילה. קולות של תפילה ולימוד שקטים מסביבי. ולפתע צעקות. איומות. מנסרות בחלל הקבר. מרעידות את אמות הסיפים:
"אתה מבקש? פשש… מה אתה אומר? מה אתה רוצה לקבל? ישועה? י-ש-ו-ע-ה?!" איש זקן הולך מולי הלוך וחזור, מדבר כאילו לעצמו, אבל דיבוריו מופנים אליי.
"אתה מפחד שהחיים שלך נגמרו? התרסקו? שלא תצליח להתאושש מרוב צער? ורק עובדה אחת זניחה אתה מסתיר: כמה יהודים אתה הרגת?"
"אני רצחתי?" אני לוחש בזעזוע, "מעולם לא נגעתי באף יהודי לרעה! לא פגעתי בזבוב!"
ופתאום הוא מטיח בי: "להרוג את הגוף? רק זה נקרא להרוג אצלך?! אני מדבר על רצח מסוג אחר! לבייש, להשפיל, לבזות, לזלזל ברגשות של השני, לדבר מאחורי הגב, לא לכבד!".
ברור לי שנרדמתי. ברור לי שאני חולם. ראשי רכון על הסטנדר. ברור לי שאמא שולחת לי כאן סימן. חד כתער. ברור מאוד. ופתאום ברור לי גם למה כוונתו.
"הקיפקעס?" אני שואל בחשש.
"בדיוק!", הוא עונה, "העונג של לדבר על אנשים… להיות במרכז ולהביא את המידע החם… אתה לא מבין? זו התשובה האחת שמתרצת את כל הקושיות! בגללה חייך נראים ככה!"
אני קופא על מקומי. המשקפיים שלי מכוסות באדים.
מבוהל, אני מבטיח: "אמא, תודה על המסר. היה לי מספיק. אני מפסיק!"
*
לא איש דמיונות אנוכי, ולא חזיונות.
אודה ולא אבוש – עברתי תקופה קשה ומאתגרת בכל החזיתות. בדמיונותיי הרחוקים לא העליתי על דעתי שיום יבוא וחוויה שכזאת תהיה מנת חלקי, תסמל את נקודת המפנה בחיי.
משמים שעו לקול תפילתי. אין לי לזה הסבר אחר, מלבד דברי חז"ל בדבר השערים שלא ננעלו. רק למפרע הבנתי עד כמה הייתי זקוק לניעור, לסתירה מצלצלת ונוקבת, ש'תעוררני'!
עד עצם היום הזה לא אדע אם חלומות שווא דיברון באותו לילה על הסטנדר בקבר רחל, או שמא "חלום אחד משישים לנבואה" (ברכות נז:). רק זאת אדע – בלילה ההוא החלטתי חד-משמעית שאעשה תפנית משמעותית בחיי, בנושא של שמירת הלשון: גם מבחינת 'סור מרע' – אחדל לחלוטין מלדבר על אנשים, וגם מבחינת 'עשה טוב'.
ידעתי כי איני במצב מתאים לקבלת החלטות ארוכות טווח, אך גמרתי אומר בלבי, בצורה מוחלטת ורצינית, שכך יהיה.
הקבלה המעשית שקיבלתי על עצמי, הייתה לשתף את אשתי בחוויה המצמררת שעברתי ובהחלטה שקיבלתי בעקבותיה.
*
היום, במבט לאחור, אני מבין שבאותו לילה הפכתי להיות מקרבן של המציאות, איש שמשליך יהבו על נסיבות החיים, ולא גומר להתלונן על הסביבה ועל המציאות – לאדם שמפנים שיש בורא לעולם, לוקח אחריות על חייו ומבין שבכל מצב יש לו תפקיד ושליחות מיוחדת שרק הוא יכול לבצע.
שינוי עמדה זה בא לידי ביטוי כבר באותו שבוע. כשגוללתי באזני אשתי את כל מאורעות הלילה ההוא, כבר הייתי אדם חדש. היא לא ידעה מה גרם לשינוי, אבל היא הרגישה אותו בצורה ברורה.
בדמעות חזרתי באוזניה על המילים שנחצבו מדם לבי: "הפאזל הזה של חיי – איך אפשר להרכיב אותו?! הוא לא של אלף חלקים. הוא של עשר אלף חלקים!"
בסוף השיחה, סיכמנו להתחייב לתת עבור הפצת שמירת הלשון תרומה חד-פעמית על סך 5,000 שקל. חצי מכמות חלקי ה'פאזל', ולהתחייב שבמידה והחיים יחזרו למסלול ותהיה לנו יכולת, נתרום בל"נ עוד 10,000 ש"ח טבין ותקילין כנגד המילים שאמרתי "פאזל של עשר אלף חלקים".
מה אומר ומה אדבר, כבר למעלה משנתיים שזיכני השי"ת להרוויח סכומים גדולים מידי חודש בחודשו, בעבודה יציבה ומשמעותית, ולהפריש חלק נכבד מן החומש עבור פרויקט 'חברים' של משמרת השלום. (פרויקט שמשתית את יסודות ערכי השלום ושמירת הדיבור בקרב בני הדור הצעיר באמצעות תכנית לימוד רב-שנתית חווייתית ומרתקת המופעלת בתוככי מוסדות הלימודים).
לא אאריך בתיאורים על הדרך שבה פקדני השינוי לטובה בכל אחד מתחומי חיי הסבוכים – רק אומר כי בחמלתו ית' התהפך עלינו הגלגל לטובה.
ועל הכל אני מודה להקב"ה על השינוי שזכיתי לעשות בחיי ומבקש שיזכני לעשות תשובה שלמה, להמשיך הלאה להיזהר ולהפיץ שמירת הלשון למען שמו באהבה.
הפצתי ונושעתי